 שחזור גלגולים הוא אחד הכלים
המאפשרים למטופל להתחבר עם ארוע/מצב
בעבר המשפיע עליו בהווה., אחת
המטרות בטיפול הינה להביא אותו
למודעות עמוקה יותר על מנת לראות
בעיות פיזיות ורגשיות מההוה באופן
שונה ועמוק ולבצע שינויים בחוויה
הרגשית.
שלא כמו ברוב הגישות בפסיכותרפיה
בהן ,עצם המודעות מביאה לפתרון
הבעיה, בשחזור העלאה למודעות אינה
מספיקה, ויש לעזור למטופל "לנקות"
את עצמו מן הארוע –. זה נעשה ע"י
תיקון הסיטואציה ב"דימיון מודרך"
ורטרו הילינג לניקוי חסימות
אנרגטיות בעבר ובהווה. המטופל
בעצם חווה את הארוע מחדש ומחליף
את הטראומה בחוויה נעימה.
שחזור גלגולים יכול לעזור בפתרון
בעיות רבות, קלות וקשות, בתחום
האישי, פוביות, דיכאון, כאבים
פיזיים, יחסים בין אישיים זוגיים
ועוד..
השחזור מתבצע בהרפייה עמוקה אך לא
בהיפנוזה –המטופל ער למצבו
ולסביבתו לאורך כל התהליך.
המטופל אינו חייב להאמין בגלגולים
ע"מ להנות ולהרוויח מהטיפול
משך פגישה: שעה וחצי
ליצירת קשר
בנושא לחץ/י כאן
נטע ב. כותבת על תהליך
השחזור הייתי סקפטית. לא האמנתי
שאפשר. חשבתי שהמחשבות הרבות שלי
וחוסר האמונה ימנעו ממני את חווית
המסע אחורה בזמן. אבל טליה הרגיעה
אותי. "כשתבוא מחשבה מיותרת שימי
אותה על עלה ותשלחי ברוח".
הגוף שלי נכנס להרפיה. לא היפנוזה
אלא מדיטציה עמוקה מאוד.
ירדתי במדרגות והגעתי לדלת חומה
עם עיטורים עתיקים וידית מתכת
לנקוש על הדלת.
פתחתי את הדלת ונכנסתי ליער סבוך.
הציפורים צייצו והשמש יקדה.
התהלכתי להנאתי ביער עד שהגעתי
לשביל. אני כבר מכירה את השביל.
השביל המטפס אל קרחת היער. שם
פגשתי לראשונה את המדריך.
העצים התדלדלו עד שבקצה הגבעה לא
היו עצים כלל. בקרחת היער עמדה
כנסייה עתיקה הסגורה בדלת כפולה.
זה היכל הזיכרונות שלי.
המדריך הקשיש והחביב ציפה כבר
לבואי. הוא היה מזוקן ואחז במקל.
שיערו האפור נחרט בזיכרוני. אחזנו
ידיים ופתחנו ביחד את דלת הכנסייה
הכבדה. הוא דחף את דלת ימין ואני
את דלת שמאל. הייתי מלאת סקרנות,
ציפייה ואפילו פחד לראות מה ממתין
לי מאחורי הדלת.
כמו שחשבתי. לא דובים ולא יער.
הכנסייה הייתה חשוכה ולא היה ניתן
לראות דבר.
טליה נחלצה לעזרתי. "תבקשי
מהמדריך פנס". לפתע מהאין הגיחה
עששית בוערת.
לפני עמדו 3 דלתות: גדולה,
בינונית וקטנה. דלתות שנראו
כבלטות מעץ או כקוביות. דלתות ללא
ידית. בחרתי לפתוח את הדלת
הגדולה. משהו בה משך אותי וקסם
אותי יותר מהאחרות. אך עוד לפני
שהספקתי לדחוף את הקובייה תמונות
ומראות הציפו את מוחי בקצב מסחרר.
טליה מיהרה להרגיע את הרוחות. חכי
חכי. קודם תכנסי דרך הדלת....
השנה הייתה שנת 1960 או 1926.
הייתי בחורה כבת 35 עם שיער
תלתלים קצר. נאה ומחוזרת.
קראו לי לבנה.
השם לא מסתדר לי עם הדמות והתקופה
אבל אני שמה את המחשבה על עלה
ושולחת ברוח.
אני במסיבת קוקטייל של המעמד
הגבוה. לבושה בשמלה לבנה, מתנפחת
ומפוארת. משהו נוצץ מושך את עיני
- על יד שמאל ענדתי צמיד יהלומים
יקר. אני שותה יין. שיכורה כלוט.
צוחקת ומפלרטטת עם בחורים.
הדמויות היו כ"כ אמיתיות. יכולתי
לחוש את תחושת האושר והשמחה.
הרגשתי את הכיף של לבנה. הצחוק
שלה העלה חיוך על שפתיי.
לפתע הוא נכנס. באיחור אלגנטי.
הוא לבש חולצה לבנה ווסט מכופתר.
היה לו זקן דק ומעוצב. קוראים לו
רפאל אבל אני בחרתי לקרוא לו
הלורד. את הצמיד הוא קנה לי
במתנה. הוא אוהב אותי מאוד אבל
עכשיו הוא נראה כועס. פגעתי בו.
אני מתעלמת ממנו ובוחרת להמשיך
להתענג על חיזורי הגברים סביבי.
משחקת אותה קשה להשגה. כאילו לא
אכפת לי. מפלרטטת עם אחרים.
הלורד כעוס ועצבני מתיח בי אשמות
שאני לא שייכת לשם. חבל שבכלל הוא
הוציא אותי מהמקום ממנו באתי. הוא
אינו חושק בי יותר.
אך אני ממשיכה בשלי.
הלורד בוחר לעזוב בהפגנתיות.
השחצנות שלי והיהירות שלי משאירים
אותי קרירה ומרוחקת. אני נותנת לו
ללכת. לעזוב גם אותי...
אני חוזרת אחורה בציר הזמן. למקום
בו הסיפור התחיל. כעת אני נערה בת
26. לבושה בשמלה לבנה מלוכלכת.
אני גרה בחווה יחד עם אמי, אבי
החורג ו – 2 אחיי הצעירים
מנישואיה החדשים של אמי. הפער
בשנים ביני לבין אחיי הקטנים הוא
משמעותי. אבי נפטר עוד כשהייתי בת
6.
אבי החורג הוא אלים ושיכור. מכה
את אמי ואותי. פעם הוא גם ניסה
לגעת בי. אני שונאת אותו. אני
שונאת את העבודה בחווה. אני רוצה
לברוח משם.
יושבת על נדנדה במרפסת הבית.
מתנדנדת באיטיות ובכבדות. השמש
יוקדת. חם. השמיים בצבע חום
מלוכלכים מאבק. אני מסתכלת על
האופק. מדמיינת אותי הרחק. שם.
אני בדיכאון אבל אדישה. אדישה
לחיים. לא אכפת לי. לא אכפת לי אם
אחיה או אמות. כלב חום רץ לקראתי
מקשקש בזנב. האהבה היחידה שנשארה
לי. הוא היחיד שמבין אותי. את
הכאב שלי. הוא קופץ עלי ומנחם
אותי בליקוקים. אהבתו הגדולה
כלפיי מציפה את גופי. הסיטואציה
מוכרת לי מחיי כיום. נשמתו מתחברת
לנשמת כלבתי.
בעתיד הלורד יבוא ויציל אותי.
ייקח אותי מכאן לעולמים...
קפיצה בציר הזמן. קדימה. הלורד
כבר איננו. אני בהריון בוכה.
הפלתי את העובר. הכאב של לבנה,
הבכי שלה, הצער, האובדן הגדול,
גורמים לי להזיל דמעה.
שוב קפיצה קדימה בזמן. אני נשואה
לגבר שאוהב אותי מאוד. אני איני
אוהבת אותו. אני מעבירה את חיי
הנישואים בשתיקה אך הוא בוחר
להישאר לצידי. תומך ואוהב. שמח
בחלקו. אני לעומתו בדיכאון. הפלת
העובר שברה את ליבי. תחושת החמצה
רודפת אותי יום אחרי יום. ההחמצה
שלא מנעתי מהלורד ללכת. אנחנו
אוכלים יחד ליד שולחן בבית עץ
צנוע. רעש הסכו"ם שובר את השקט.
יום אחד גם הגבר הזה יקום וילך.
הוא יסתכל בי בפעם האחרונה בפנים
עצובות לפני שיסגור את דלת הבית.
אני אמשיך להביט בחלון שותקת.
אולי אזיל דמעה.
טליה מקפיצה אותי קדימה. לסוף.
לרגע האחרון לפני המוות.
אני בת 90. יושבת על כיסה נדנדה
ליד החלון באותו בית עץ צנוע.
מכוסה בשמיכה. שערי הלבן אסוף
בגומייה. אני לבד. אין לי כלום
מלבד תחושה חזקה של בדידות. אני
מסיימת את הגלגול.
עכשיו הנשמה שלי מרחפת. השיעור פה
ברור. ללכת בעקבות האהבה. את
הלורד פספסתי בשל גאווה.
אני נעזרת במדריך כדי לזהות את
הדמויות בחיי. אמי אז היא אמי
כיום. את אבי החורג לא פגשתי ולא
אפגוש בגלגול הזה. הלורד עוד
יגיע...
טליה מציעה שנתקן ביחד את הגלגול.
שניקח מכחול ונשנה את הציור. אני
לא יורדת לסוף דעתה והיא מתחילה
לתקן את התמונה בשבילי.
אני בת 26 גרה בחווה עם אמי, אבי
החורג ו – 2 אחיי החורגים. הוריי
אוהבים, מעריכים ומכבדים אותי.
אבי החורג איננו בטלן שיכור. עושה
כל שביכולתו כדי להחזיק ולפרנס את
הבית. אני נהנית לעבוד בחווה עם
משפחתי. בבית יש תחושה של חום,
אהבה ואושר על אף העוני. החווה
מספקת לנו מזון למחייה. יום אחד
עוברת שיירה ליד החווה. השיירה
נעצרת ליד החווה ואנו מזמינים
אותם פנימה לאכול ולשתות עמנו.
אני דואגת להכין ולהגיש את הארוחה
בזמן שהוריי מדברים עם האורחים.
אחד מאנשי השיירה, גבר חתיך ונאה
אינו יכול להסיר את עיניו ממני.
מבטי מצטלב במבטו ואני מחייכת
במבוכה. מסמיקה. הלורד מתאהב בי
כבר במבט הראשון...
אני מבינה את הרעיון ומחליטה לקחת
את המכחול לידים. אני חוזרת
למסיבה. הלורד מאחר אך אני לא
נבהלת ולא נלחצת. מחכה לו
בסבלנות. גברים רבים ניגשים לדבר
עמי אך אני מסרבת לחיזוריהם.
עומדת בצד ומחכה. הלורד מגיע
באיחור אלגנטי, לבוש בחולצה לבנה
ווסט מכופתר. הוא רץ בשמחה
לקראתי, מחבק אותי ומנשק אותי.
הוא מאושר לפגוש אותי שוב.
אחרי המסיבה אנחנו ממשיכים את
הערב ביחד ומממשים את אהבתנו
במיטה (על אף שזה לא נהוג בחברה).
אני נכנסת להריון מהלורד והוא
מציע לי את ידו. אני מסכימה
בקריאות שמחה וממהרת לבשר את
הבשורות הטובות לאמי. אמי בוכה
מאושר כשהיא שומעת שהלורד ואני
מתחתנים. הלורד גם הציע שכל
משפחתי תעזוב את החווה ותעבור
לגור עמנו בארמונו המפואר. הלורד,
הנסיך, הופך אותי לנסיכה בארמון.
אהבתנו הולידה ילד. זכר. בכור.
דלתות מסתובבות. כל שינוי קטן
בעבר גרר שינוי גדול בעתיד.
רגע אחרון לפני המוות.
אני בת 90.
יושבת על כיסה נדנדה ליד החלון
בארמון המפואר בו גרנו. מכוסה
בשמיכה. שערי הלבן אסוף בגומייה.
לרגע חשבתי שאני לבד אך מחוץ
לתמונה הגיע בני היחיד ונעמד
מאחוריי. מניח את ידיו על כתפיי.
מאז פטירתו של בעלי הלורד בנינו
הוא הנסיך בארמון. בקצה החדר
מחכים אשתו, הנסיכה, ובנם הבכור.
מלווים אותי בדרכי האחרונה. אני
איני לבד עוד. תחושת הבדידות כלא
הייתה.
עלייתי למעלה מלווה בתחושה של
חום, קירבה, הערכה והאהבה.
דלתות מסתובבות. בחרתי את הבחירות
הנכונות בחיים.
עבודתי כאן הסתיימה.
חזרה למציאות.
חזרה להיכל הזיכרונות.
שנת 2008 אני אותה נטע של היום.
המדריך מחכה לי בהיכל.
בנקודה בה נפרדנו לפני שנכנסתי
לקופסה הגדולה.
אנחנו יוצאים ביחד החוצה וסוגרים
את דלתות הכנסיה.
לפני שאני שבה בשביל המוביל הביתה
ונפרדת מהמדריך לשלום אני מבקשת
ממנו שיביא לי חפץ.
המדריך מביא לי גוטון של פוקר
שהופך למטבע זהב.
אז, ביום השחזור, חשבתי שטעיתי
במראות.
חשבתי שהמדריך רצה להביא לי חפץ
אחד אך התחרט והחליף לאחר.
שבוע אחרי בעודי נוסעת ברכב זה
היכה אותי.
זאת לא היתה טעות.
זה לא היה מקרי.
עצם פעולת ההיפוך היתה מתוכננת
ובעלת משמעות.
גוטון של פלסטיק מפוקר בידיים שלי
עוד יהפוך לזהב... |
